איך מנהיגים בונים אמון? זה שאנשים צריכים להאמין במנהיג בכדי ללכת אחריו – ברור. אבל יש עוד אמונה, אמונה של האנשים בעצמם, ואמונה של המנהיג ביכולת של האנשים. רוב האנשים לא מאמינים באחרים באופן טבעי, אז איך להפוך למנהיג שמאמין באנשיו?
# תאמינו בהם לפני שהם מצליחים: כולם אוהבים אנשים מוצלחים, וזה קל להאמין בהם כשהם כבר מצליחים, זה קצת כמו לאהוד קבוצת כדורגל כשהיא במומנטום של הצלחה. הרבה יותר קשה להאמין במי שעדיין לא הוכיח את עצמו, אבל זה המפתח להניע אנשים למצות את הפוטנציאל שלהם, עוד לפני שהם מאמינים בעצמם.
# תדגישו את החוזקות: להתמקד בחוזקות של האנשים, זה מה שנותן לאנשים את האמונה שיש להם את היכולת להצליח.
# תדגישו את ההצלחות שלהם בעבר: זה מסביר איך החוזקות סייעו להם בעבר, לפעמים צריך לעזור לאנשים לחבר בין ההצלחה בעבר, להצלחה בעתיד.
# תנו להם ביטחון דווקא כשנכשלים: כשמתחילים לבצע משהו, לרוב חווים כישלונות בהתחלה, ככה זה. לחלק מהאנשים יהיה את החוסן הנפשי, התכונה שנקראת 'גריט' והם ימשיכו לנסות, אבל יהיו גם כאלה שיוותרו. זה בדיוק המקום של המנהיג, להביע אמונה, ולהראות מניסיונו שהכישלון הוא חלק מהדרך להצלחה, כשאנשים מבינים שגם דמות שמהווה מודל לחיקוי נכשלה בעבר, הם מאמינים שגם הם יכולים להצליח.
# תחוו ניצחונות יחד: תעזרו לאנשים לחוות ניצחונות, שימו אותם בעמדה שיחוו הצלחות קטנות. תנו להם משימות שאתם בטוחים שיצליחו בהן, ככל שהביטחון שלהם יעלה, הם כבר יבקשו משימות מאתגרות יותר.
# תמיד תתנו תקווה: לאורך ההיסטוריה, במקרים הקשים ביותר שבהם חיילים היו בשבי, ואף מכתביו של ויקטור פרנקל על תקופת היותו אסיר במחנה ריכוז בשואה, יש עדויות על כך שהתקווה של האנשים היא מה שהחזיק והציל את חייהם. נתן להם תקווה להמשיך.
בניסוי שערך קורט ריכטר, הוא הכניס חולדות לקערת מים, הכוונה הייתה לבדוק כמה זמן הן ישחו לפני שיוותרו ויטבעו. החולדות שחו שתי דקות וטבעו. מה גרם להן לוותר כל כך מהר? אובדן תקווה.הניסוי קיבל תפנית, עכשיו הכניסו את החולדות לקערה, אבל לפני שהן ויתרו וטבעו, שלפו אותן מהמים, החזיקו בהן כדקה והשיבו אותן חזרה למים. התפנית הייתה קיצונית, החולדות הבינו שיש תקווה, והמשיכו לשחות במשך שעות.
תאמינו באנשים, ותמיד תתנו להם תקווה לעתיד, כך יבנה אמון.
"האדם יכול לחיות 40 יום בלי אוכל, 3 ימים בלי מים, 8 דקות בלי אוויר, אבל רק שנייה אחת בלי תקווה".
