ה-ק-ש-ב-ה

איך השיחות שלכם נשמעות? שיחה מתפתחת? משחק פינג-פונג של משפטים אקראיים? אין קשר בין המשפט שאתם אומרים לתשובה שמשיבים לכם? אתם מסיימים את השיחה בתחושת החמצה שלא הספקתם להעביר את המסר בגלל שקטעו אתכם? תחושה של שיחה סתמית?

כל היום שלנו מלא בשיחות כאלה.

שיחות בלי ה-ק-ש-ב-ה.

את השיעור למדתי מאשתי, היא משקיעה לפחות חמש דקות בכל אדם שהיא פוגשת, וקודם כל מקשיבה. התוצאה מדהימה, אנשים נפתחים בפניה, משתפים אותה בדברים אישיים, ובסופו של דבר היא נחשבת לאשת שיחה נעימה, ותמיד מצליחה להשיג את מבוקשה. וכל זה כשהיא כמעט ולא מדברת, היא בעיקר מקשיבה. קוראים לזה "חוק החמש דקות". זה יושב בדיוק על העקרון שאמרה מיה אנג'לו "אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש".

מה זה להקשיב? בפשטות, זה לגלות עניין במי שמולך, בלי שיפוטיות, בלי לחשוב תוך כדי דבריו, מה תהיה התשובה שלך, מה הפתרון שלך לבעיה שלא קיימת, איך תראה שאתה שנון, תספר שגם לך זה קרה, אולי תתן דוגמה דרמטית יותר, בלי לחשוב מה יצא לך מזה.

אשכול נבו מתאר ב"נוילנד": "מעטים מקשיבים באמת. רבים מכינים בקרבם את המשפט הבא עוד לפני שסיימת את שלך, והרי דווקא בסוף המשפט, בשולי שוליו, נאמרים הדברים החשובים באמת. אחרים, מחשבותיהם נודדות. עיניהם ממשיכות לבהות בך אבל ניצוץ הקשב כבר אבד".

הקטע המדהים הוא שלמרות שיש לנו תחושה שמי שמשוחח איתנו, בעצם רוצה שניתן לו פתרון, לפעמים הוא רק רוצה שנקשיב לו, שנהיה אמפתים, והוא יודע במילא מה הפתרון. או היא. וזה גם עוזר לשלום בית…

הנשיא לשעבר קלינטון שנחשב לאחד הפוליטיקאים האהובים, בזכות היכולת שלו לתת תחושת חשיבות ולגלות עניין בכל מפגש, לעמוד, ליצור קשר עין, להקשיב, שפת הגוף שלו שידרה עניין, שאל שאלות, והקשיב.

במחקרים מצאו שרופאים שהקשיבו לחולים זמן ממושך יותר, קיבלו ציון גבוהה יותר בסקרי שביעות רצון. יותר מזה, במקרי רשלנות רפואית, מצאו כי גם שיפור זניח של כדקה בהקשבה של הרופא, הפחית משמעותית את הרצון של הנפגעים לתבוע, בין השאר בגלל התחושה שהקשיבו להם, התייחסו אליהם.

גם בקרב אנשי מכירות, מצאו שאלו שהקשיבו קצת יותר ללקוחות, גם הצליחו יותר. הם הצליחו לתת מענה הולם יותר לצרכי הלקוחות.
להקשיב זה לא לשתוק, אלא להיות מעורב בשיחה, לתת פידבק, לשאול שאלות מקדמות, שנובעות ממה שבן השיח אמר.

כשמקשיבים, מרוכזים במי שמדבר, ולא חושב על עצמנו, רק ככה נוצרת אמפתיה.

דייל קרנגי אמר ש"אם תגלה עניין באחרים – תוכל לרכוש במשך חודשיים יותר חברים, מכפי שיעלה בידך לרכוש במשך שנתיים, אם תנסה לעורר באחרים עניין בך". אנשים אוהבים שמקשיבים להם, והם אוהבים אנשים שמקשיבים להם.

קצת חבל שמשקיעים כל כך הרבה בללמד אנשים איך להביע את עצמם, וכמעט ולא איך להקשיב.

תנסו היום עם "חוק חמש הדקות" פשוט להקשיב, דברו פחות, מסתבר שזה לא כל כך טבעי לנו.

תקשיבו בצניעות.

מעניין? שתפו 

WhatsApp
Email
LinkedIn
Twitter
Facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עשוי לעניין אותך גם

רפלקציה חשיבה חוזקות
התפתחות אישית
אייל גונן

רפלקציה – איך אתם עם לחשוב?

במחקר שערך טימותי ווילסון מאוניברסיטת וירג'יניה, ופורסם ב-Science,  146 סטודנטים התבקשו לשבת בחדר ריק, ללא ספרים, טלפונים ניידים או הסחות דעת אחרות, וההנחיות שהם קיבלו היו לשבת על כיסא, להישאר ערים ולחשוב על מה שהם רוצים, במשך 15 דקות. קל ופשוט.  

אבל התוצאה הייתה שהסטודנטים דיווחו שהם סבלו, וכשאפשרו לסטודנטים לעשות את זה בבתיהם, הם אפילו דיווחו על סבל גדול יותר. שליש מהסטודנטים כל כך סבלו שהם דיווחו כי בפועל הם רימו והשתמשו בניידים, האזינו למוזיקה או סתם הסתובבו בחדר.

הסטודנטים נתקלו בקושי אמיתי לנהל את המחשבות שלהם, כש"כיבו להם את העולם החיצון".

קרא עוד »
ההתפטרות השקטה quietquitting
מנהיגות
אייל גונן

ההתפטרות השקטה

פעם קראו לזה "אבטלה סמויה", קראו לזה "הקטנת ראש", קראו לזה "זה לא בהגדרת תפקיד שלי", וכל מנהל ניסה להלחם בזה באמצעות "תפיסת תפקיד מרחיבה", דיבור על מצויינות, הגדלת ראש, ודרישה לשים לב ששום דבר לא "נופל בין הכסאות". 

הבעיה היא שמנהלים מהדור הישן נעלבים, איך יכול להיות שאנשים לא נדבקים בחזון שלהם, איך אנשים לא רוצים לתת 110%?, איך אנשים מעזים לצאת הביתה כשהם עובדים עד השעות הקטנות?. קוראים לזה הצבת גבולות. מה הבעיה? שמנהלים מהדור הישן מרגישים שדופקים אותם אם זה לא קורה, ואופס.., הנה באים חבר'ה צעירים ומגדירים גבולות. גבול למה שהם מוכנים לתת, גבול למה שהם מוכנים שידרשו מהם. 

קרא עוד »