כל מנהיג מונע משאלה שהוא שואל את עצמו בכל בוקר.
יש מנהיג ששואל את עצמו "מה אני צריך לעשות כדי להצליח?" זה מנהיג שמבחינתו הארגון זה הוא, הוא מחפש כח, להיות מוערך יותר, להתקדם. זאת מנהיגות ישנה, מנהיג ששם את עצמו במרכז, כל הארגון על כלל משאביו ורצונותיו, עובד בשביל להאדיר את המנהיג, בתוך הארגון ומחוץ לארגון. זה מנהיג שהאינטרס האישי שלו גובר על האינטרס של הארגון, הוא דואג שהכל יעבור דרכו, שהוא יהיה בנקודות ההחלטה, הוא יוצר תלות של הארגון בו, ובמקביל לא מאפשר לאף אחד בארגון "להרים את הראש" ולגלות מנהיגות. לא אוהב לשמוע על בעיות בארגון, ומרגיל את האנשים לרצות אותו. הקרדיט על ההצלחות שייך לו, והוא לא מתחלק בו. לגבי הכישלונות? מטאטאים מתחת לשטיח.
התוצאה היא שביום שאותו מנהיג עוזב את הארגון, הארגון מוצא עצמו ללא מנהיגות וללא המשכיות, עם "מחנאות" ויריבויות פנימיות. "אחרי המבול".
יש מנהיג ששואל את עצמו "מה אני יכול לעשות כדי שהארגון יצליח?" זה מנהיג שמבין שהארגון והמטרות שלו גדולים וחשובים יותר ממנו, שעכשיו זאת המשמרת שלו להנהיג אבל גם אחריו הארגון ימשיך להתקיים, והוא עסוק בלאפשר לעובדים ולארגון לבצע את המשימות הכי טוב שאפשר, הוא משרת את הארגון דרך האנשים, תומך, מטפח, חונך, נותן את המשאבים והגיבוי. הוא מפתח מנהיגים בתוך הארגון בגלל שהוא מבין שמנהיגות היא מכפיל כח לארגון, והוא לא רואה בזה איום. הוא יודע שאם הוא ידאג לאנשים, ישמור עליהם, יעצים אותם ויגרום להם להצליח בעבודתם, הם ישמרו על הארגון ויגרמו לו להצליח.
הוא לא מונע מאגו ומחיפוש אחרי כבוד, מבחינתו, הוא נמדד בכמה הארגון מצליח והאנשים שלו מתפתחים ומתקדמים.
מה שמבדיל בין המנהיגים היא מה השאלה הראשונה שמעניינת אותם.
