מג'אנגלים כל היום?

הרבה אנשים מספרים לי, שלא משנה לכמה הרצאות, ימי עיון או סדנאות הם הלכו במגוון רחב של מיומנויות, ועדיין הם לא באמת מרגישים שיפור. לא מרגישים שמצליחים להתקדם ולהגיע להישגים משמעותיים יותר.
הבעיה היא שאנחנו מתמקדים ב"התפתחות אופקית" של רכישת כלים, במקום ב"התפתחות אנכית" שהיא שינוי זהות, גישה וחיזוק התודעה.

ג'ימס קליר כתב בספר "הרגלים אטומיים" שאנחנו לא עולים לרמת המטרות שלנו, אלא אנחנו נופלים לרמת המערכת שלנו", והדבר המצער הוא שאכן בד"כ אין קשר בין המטרות שקובעים למה שעושים בפועל באופן עקבי לאורך השנה (משמעת, שינויים וכו'), ומה שיקבע בפועל לאן נגיע אלה ההרגלים שלנו ולא המטרות, "המערכת" שלנו חשובה יותר מהמטרות.

למרות שלפגישות יש משמעות פורמלית וא-פורמלית בארגונים, מחקר חדש מצא ש-70% מכלל הפגישות מונעים מהעובדים לעבוד ולהשלים את המשימות שלהם, והמחיר הוא לא רק פגיעה ביעילות ואפקטיביות העבודה, אלא גם פגיעה ברווחה הפסיכולוגית, הפיזית והנפשית.

במחקר שפורסם לאחרונה בדקו 76 חברות, וכשצמצמו את נפח הפגישות ב-40%, תפוקת העובדים עלתה ב-71%!! העובדים הרגישו מועצמים ואוטונומיים יותר, וכך התוצאה הייתה עליה של 52% בשביעות הרצון.

היתרונות של צמצום הפגישות מגיעים לרמה האופטימלית ביותר לאחר צמצום הפגישות ב-80%-60%, ויורדים בצמצום נוסף מעבר לכך. כשהפגישות מצטמצמות כמעט לחלוטין, שביעות הרצון, הפרודוקטיביות ומעורבות העובדים יורדים משמעותית, מפני שמגיעים לרמה שהאנשים מרגישים שלא רואים אותם כלל, ולכן המחקר ממליץ על שמירה של יום-יומיים לפגישות.