5 נקודות על שעתו היפה של זלנסקי, שמראות איך דווקא מנהיג לא מנוסה עם 'ל' על הגב, מצליח לסחוף אחריו אומה שלמה באחד הרגעים המכריעים בהיסטוריה שלה.
1. השראה ואתוס לאומי –
כשהמערב הציע לזלנסקי ומשפחתו מקלט מדיני, זלנסקי ענה "הקרב כאן, אני זקוק לתחמושת נ"ט, לא לטרמפ". צ'רצ'יל נאם את נאומו המפורסם ומעורר ההשראה ב-13 במאי 1940 והצהיר "לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע".. והבטיח "להילחם בים, ביבשה ובאוויר", והמשיך עם "אתם שואלים מהי מטרתנו? אני יכול לענות במילה אחת: ניצחון. ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל אימה, ניצחון לא משנה כמה ארוכה וקשה הדרך, שכן ללא ניצחון אין הישרדות"..
מספרים שאחרי שסיים לנאום וכולם מחאו לו כפיים, פנה למזכירו הצבאי ואמר לו "אתה אל תחייך כל כך, בעוד שלושה חודשים שנינו מתים". אני נוטה להאמין שזלנסקי לא חושב שאוקראינה שוות כוחות לרוסיה, אבל נראה שהוא בהחלט מבין את המשמעות של להיות מנהיג בשעה מכרעת לאומה.
זלנסקי שהיה קומיקאי וגילם את דמותו של הנשיא בסדרה "משרת העם", מראה בינתיים שהוא באמת הגיע לתפקיד כדי לשרת את העם. הוא מבין שלא מדובר באיזושהי בעיה קטנה שאפשר לטאטא הצידה ולהמשיך לשלוט בשקט, והוא מחליט לעשות משהו גדול הרבה יותר, הוא בונה את האתוס הפטריוטי האוקראיני. לא אומה שחונה בצילה של רוסיה, אלא עם שנלחם על חירותו, מול מעצמה גדולה ומאיימת. ובלי קשר לתוצאה שתהיה בסוף, זה מסוג הרגעים שמשפיעים על אתוס של עם למשך שנים. אנחנו מכירים את זה.
2. המרחק מהאנשים שלו, זה המרחק של האנשים מהחזון והמשימה –
החיילים הרוסים שנתפסו בשבי תועדו אומרים שהם "רק נשלחו לרוסיה", והם "לא יודעים מה הם עושים". זה מנוגד לגמרי מהאמירות של החיילים ובעיקר האזרחים האוקראינים, שמתגייסים עכשיו לצבא, והמראות של הגברים מפנים את המשפחות וחוזרים להילחם, כשהם אומרים שזה קרב על הבית, והם בטוחים שהם ינצחו.
אחד הסמלים עד כה במלחמה, הוא החייל ויטלי סקקון, שמסר את נפשו ופוצץ את הגשר כדי למנוע משיירת טנקים רוסיים לעבור. זה ההבדל בין מנהיג ששולח את האנשים שלו להילחם מלחמה לא מוצדקת, לבין מנהיג שנשאר עם האנשים שלו ונלחם מלחמה צודקת. איפה רואים את זה עוד? בתמונות של פוטין יושב בראש השולחן כשהשרים שלו מרוחקים ממנו, לעומת זלנסקי שמצולם עם האנשים שלו, מסתובב, נגיש, מעודד.
3. אומץ ואמון –
זלנסקי אמיץ, מאוד, למרות שהוא יודע מה המחיר, והעם האוקראיני הולך אחריו. זלנסקי הרוויח את האמון של האוקראינים, שגילו מה שהכי בולט ברגעי משבר קיצוניים – מיהו המנהיג האמיתי שלהם, כי כשהגלים גוברים, הגיבורים מתגלים. הם נותנים בו אמון לא בגלל ההצהרות שלו, אלא בגלל המעשים שלו. הוא מעורר תקווה, והוא נתפס כנציג העם ולא כנציג החונטה המושחתת.
4. הבטחות צריך לקיים –
עד כמה שזה נראה מוזר, זלנסקי נראה כמו מנהיג שבאמת מתכוון לעמוד בהבטחות הבחירות שלו ובמצע שנבחר על בסיסו. זלנסקי נבחר לנשיאות ברוב של כ-70%, אחרי שהבטחת הבחירות שלו הייתה להתקרב למערב ולהצטרף לברית נאט"ו, וגם להחזיר את האי קרים ואת המחוזות שנמצאים בשליטת בדלנים פרו רוסיים. זה לא שהוא לא ידע שיש לזה מחיר, זה לא שהעם לא ידע, אבל זלנסקי מראה את ההבדל בין מי שמבטיח כדי להגיע לשלטון, לבין מי שמגיע לשלטון כדי לממש את שהבטיח.
5. הזדמנות להנהיג –
אחד העקרונות בפיתוח מנהיגות הוא לתת הזדמנויות להתנסות בהובלה ולהנהיג, וככה ללמוד על עצמך כמנהיג ולשפר את היכולת שלך להנהיג. עד כמה שזה נשמע מוזר, זלנסקי 'תרגל' מנהיגות כששיחק את תפקיד הנשיא בסדרה "משרת העם". בעצם הוא קיבל מזה השראה, האמין שהוא יכול לעשות את זה, ובפועל למרות שהכל מתוסרט, זה היה מבחינתו fake it till you make it. איזה כיף לראות עוד הוכחה שכדי להיות מנהיג לא צריך חונטה, תארים או רזומה, צריך פשוט לעשות "מעשים מנהיגותיים", ולרצות להשפיע.
לנו נותר לקוות שששון גבאי לא יקח את "פולישוק" לפוליטיקה..
אגב, זלנסקי אמר בראיון בסמוך לבחירות "אני מעדיף שלא תתלו במשרדים שלכם את התמונות שלי, תתלו את התמונות של הילדים שלכם".
