בהנחה שיש לנו משאבים מוגבלים, במי הכי נכון להשקיע בארגון? איפה נשקיע הכי הרבה כדי לפתח מנהיגות?
באופן טבעי הנטייה של רוב הארגונים היא להשקיע בהנהלה, באנשים שכבר הוכיחו את עצמם, שמוכרים כמנהיגים, שיש להם ניסיון והגיעו לתוצאות. אבל אם הם כאלה – למה צריך להשקיע דווקא בהם? אולי הם דווקא אלה שצריכים הכי פחות שישקיעו בהם?
במי נכון יותר להשקיע? בדרגי ההנהלה או בדרגים הזוטרים? מי ממשיך להיות בחברה יותר זמן? ומעבר לזה, איפה נמצא פוטנציאל ההתפתחות הגדול יותר? לפי "העיקרון הפיטרי" ככל שאתה עולה בהיררכיה הארגונית, אתה מתקרב יותר לנקודה שבה מיצית את יכולותיך ואתה עתיד אף לעבור את התפקיד שבו אתה הכי אפקטיבי.
ימי עיון, סדנאות, כנסים, סמינרים, איך שלא תקראו לזה, ברגע שזה מוכוון לאוכלוסייה ספציפית בארגון, דרגי ההנהלה, נוצרת אוכלוסייה אחרת שמודרת מאותן תכניות לפיתוח מנהיגות, וכך נוצר פער הולך וגדל בפיתוח המנהיגות בתוך הארגונים. בין אלה שכבר הוכיחו את עצמם וממשיכים לפתח אותם, לבין אלה שעדיין לא הוכיחו את עצמם ולא מקבלים את אותה הזדמנות, ובפיתוח מנהיגות עצם ההזדמנויות להוביל ולהפגין מנהיגות היא אחד הדברים הכי חשובים. התפיסה של "מנהיגים מפתחים מנהיגים" היא תפיסה נכונה, אבל בפועל בהרבה מקרים רואים שדווקא "מנהיגים מתחזקים מונהגים".
ההחלטה העקרונית של ארגונים צריכה להיות האם אנחנו מחזקים את "החמישייה הפותחת" שלנו על המגרש, אלה חברי ההנהלה, או שאנחנו משקיעים גם ב"שחקני ספסל" חזקים, שהם העתודה המנהיגותית בארגון, ולמעשה משחקים עם 20 שחקנים על המגרש.. מה שגם עוזר באופן ישיר בהגברת האפקטיביות בארגון והמחוברות.
