אני לא מאמין בלקבוע מטרות ויעדים אישיים לטווח של שנה, זה טוב אולי לארגונים וחברות, וגם זה רק אם לא נזכרים בשבוע האחרון של השנה לעשות משהו כדי לעמוד ביעד. ג'ימס קליר כתב בספר "הרגלים אטומיים" שאנחנו לא עולים לרמת המטרות שלנו, אלא אנחנו נופלים לרמת המערכת שלנו", והדבר המצער הוא שאכן בד"כ אין קשר בין המטרות שקובעים למה שעושים בפועל באופן עקבי לאורך השנה (משמעת, שינויים וכו'), ומה שיקבע בפועל לאן נגיע אלה ההרגלים שלנו ולא המטרות, "המערכת" שלנו חשובה יותר מהמטרות.
טוני רובינס אמר ש"אם אתם רוצים לחיות חיים עם ערך, משמעותיים, תציבו לעצמכם אתגר, ותמדדו את עצמכם אם התקדמתם." עצם ההתקדמות נותנת לנו תחושת מסוגלות וערך. תחשבו על התחושות שלכם כשיש לכם יעד או אתגר, שאתם עובדים עליו, כמה ערך זה מכניס לנו לחיים עוד בדרך, לפני שבכלל הגענו ליעד.
כדי להיות מאושר צריך לחיות בהלימה עם הרצונות שלנו, ובשביל זה צריך לדעת מה רוצים, תשוקה להגיע לזה, תחושת מסוגלות וכלים (משאבים / יכולות).
אז החלטנו במשפחה לקבוע מטרות אישיות בדרך הבאה:
לכל אחד 3 מטרות ל-3 חודשים, אחת פשוטה, אחת ברמת קושי בינוני ואחת מאתגרת. אחת המטרות גם צריכה להיות קשורה לפעילות שעושים בשביל המשפחה.
חוץ מהמטרות כל אחד מאמץ הרגל אחד, שיפתח לו עם הזמן יכולת חדשה.
העובדה שכל אחד, כולל הילדים, הגדיר לעצמו יעדים אישיים פתחה שיחה מרתקת עם הילדים. פתאום הם יודעים מה חשוב להורים בתקופה הקרובה, ואנחנו יודעים מה חשוב להם, במה הם רוצים להשתפר, והאמת שבחיים לא הייתי חושב שאלה הדבר שהכי חשוב להם להגיע אליהם או להשתפר בהם. אני מעריך שהעובדה שעכשיו כולנו יודעים מה חשוב אחד לשני, ואנחנו תומכים אחד בשני (באדיז), מחזקים, נותנים כלים ומרגישים שותפים, תשפיע אפילו בצורה רחבה יותר ממה שדמיינו.
קבענו יעדים קצרי טווח, כאלה שלא צריך בשבילם תכנית מורכבת, וכאלה שלא יהיו רחוקים מדי כדי לגרום לנו לדחיינות או שיהיו לא רלוונטים בקצב השינויים מסביבנו (היי קורונה). יעדים שכבר היום בבוקר אנחנו מסתערים עליהם.
העובדה שהילדים מסתובבים עם מטרה שהגיעו אליה באופן מודע, מרגשת אותי. בעוד שלושה חודשים נחגוג יחד עמידה ביעדים.
ממליץ לנסות.
