מתי לוותר? עדיין לא.
שתי צפרדעים נפלו למכל שמנת.
עד מהרה הן הבינו שהן הולכות ושוקעות: הן לא יכלו לשחות או להחזיק מעמד על פני השטח זמן ממושך מפני שהעיסה הייתה סמיכה וטובענית. תחילה פרפרו שתי הצפרדעים בתוך השמנת וניסו להגיע לשפת המכל. אבל הן לא הצליחו, עלה בידן רק להשתכשך במקומן ולשקוע. הן התקשו יותר ויותר להרים את ראשן מהמכל ולנשום.
אחת מהן אמרה בקול רם: "אני לא יכולה יותר. אי אפשר לצאת מכאן. בחומר הזה אי אפשר לשחות. אני הולכת למות בכל מקרה, אז מה הטעם למות באפיסת כוחות במאמץ עקר." והיא הפסיקה לפרפר ושקעה במהירות בנוזל הלבן הסמיך.
הצפרדע השנייה, עקבית או אולי עיקשת יותר, אמרה לעצמה: "המצב חסר תקנה! אין סיכוי שאצליח להתקדם אפילו סנטימטר. אבל למרות שהמוות מתקרב, אני מעדיפה להילחם עד נשימתי האחרונה. אני לא רוצה למות אפילו שנייה אחת לפני הזמן שלי." היא המשיכה לפרפר ולהשתכשך במקום בלי הפסקה, בלי להתקדם אפילו סנטימטר, שעות על גבי שעות.
ולפתע, מרוב פירפורים, נענועי עכוז, השתכשכויות ובעיטות, הפכה השמנת לחמאה. והצפרדע יצאה.
על מקרים כאלה ג'ים רוהן אמר: "לכל מאמץ ממושמע – יש גמול כפול".
האנשים ששינו את ההיסטוריה, שפרצו גבולות, הגיעו לשיאים חדשים, וגם סתם פרצו את מסגרת הנסיבות שלהם, היו אלה שכשכולם כבר ויתרו – החליטו להמשיך. ככה היו אדיסון, אברהם לינקולן, האחים רייט, הנרי פורד ועוד.
משפט מפורסם אומר ש-97% מהאנשים שויתרו מוקדם מדי, עובדים אצל ה-3% שאף פעם לא ויתרו. גם אם זה לא מדויק, זה נותן חומר למחשבה.
