ההתרחשויות באפגניסטן והנסיון האמריקאי להביא לשינוי במדינה, הזכירו לי את הסיפור על חברה משפחתית, שבני המשפחה רצו למכור אותה. שתי חברות התמודדו על קניית החברה, אמריקאית ויפנית, ובני המשפחה שהיו חובבי חתירה, החליטו לערוך מספר מקצי חתירה כדי לבחון את תפקוד ההנהלות של החברות במשימה הדורשת תכנון, ארגון, יכולת ביצוע ומשמעת.
שתי החברות התכוננו במרץ והתכנסו למקצה התחרות הראשון, ובסיומו ניצחה החברה היפנית בפער של ק"מ אחד. צוות ההנהלה האמריקאי החל מיד לחקור את הסיבה לתבוסה.
"צוות בדיקה" הוקם על בסיס חברי ההנהלה, ומסקנתם הייתה כי בעוד שבצוות היפני היה אחראי היגוי אחד ו-8 חותרים, בצוות האמריקאי היו 8 אחראי הגאים ורק חותר אחד. מבולבלים מהנתון, החליטו להעזר בחברת ייעוץ חיצונית, לה שילמו כסף רב.
חברת הייעוץ התבססה על ממצאי צוות הבדיקה והגיעה למסקנה הברורה: יש יותר מדי אחראי היגוי שמכוונים את הסירה, ופחות מדי חותרים.
בהתבסס על עבודת חברת הייעוץ, ובמאמץ למנוע תבוסה נוספת, הוחלט על שינוי וארגון מחדש. מעתה יהיו רק 4 אחראי היגוי, 3 אחראי היגוי אזוריים ועוזר אחראי היגוי אזורי אחד.
כמובן שיהיה גם חותר אחד, רק שעכשיו הוא יפעל תחת "מערכת מדידת ביצועים" שתתן לו תמריץ מוגבר לעבודה מואמצת, וכל זאת במסגרת תכנית ל"מצויינות ומקצוענית צוות החתירה". ההנהלה דנה גם בשדרוג המשוטים והסירה אך החליטה להסתפק בתכנית המצויינות.
ביום המקצה השני, הצוות היפני החליט להמשיך בשיטה בה השיג את הנצחון הראשון, ואילו הצוות האמריקאי היה בטוח שהניצחון מובטח, אך להפתעתו הפסידו שוב, והפעם בפער שלי שני ק"מ!!.
הנהלת החברה האמריקאית התכנסה במהירות והחליטה להעניק למפקחים, לדירקטורים ולמנהלים "מענק מנהיגות" על תפקודם במהלך ההכנות, המוטיבציה הגבוהה, ובמקביל הוחלט לפטר את החותר הלא יעיל.
חברת הייעוץ נכנסה שוב לתמונה, וטענה כי המנהיגות והניהול ברמה גבוהה, האסטרטגיה טובה, המוטיבציה גבוהה וככל הנראה הבעיה היא בכלי השייט…
בשלב זה החליטה החברה המשפחתית לבחור בהנהלת החברה היפנית…
האמריקאים השקיעו 20 שנה, באפגניסטן 2 טריליון (!!!!) דולר, אלפי חיילים הרוגים ועשרות אלפים פצועים.
הניסיון לשנות את התרבות במדינה, שברובה שולטת קנאות אידאולוגית וקיצוניות דתית, לא צלחה למרות כל המאמץ.
שוב הוכח משפטו של פיטר דרוקר
"תרבות ארגונית אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר".
