"לעתים, להיות אחראי זה אומר לעצבן אנשים. מנהיגות טובה כרוכה באחריות לרווחת הכלל, מה שאומר שיהיו אנשים שיכעסו על המעשים וההחלטות שלך. זה בלתי נמנע. לנסות לגרום לכולם לחבב אותך זה סממן לבינוניות, אתה תמנע מלקבל החלטות, אתה תמנע מלהתמודד עם האנשים שצריך להתמודד איתם, ואתה תמנע מלהציע תגמול שונה שמבוסס על שונות בביצועים, רק בגלל שכמה אנשים עלולים להיות לא מרוצים. באופן אירוני, דחיית קבלת ההחלטות הקשות, באמצעות ניסיון להימנע מכעס כלפיך, ובאמצעות מתן יחס שווה ו"נחמדות" ללא קשר לתרומת האנשים, אתה למעשה תבטיח שהאנשים היחידים שתכעיס, הם האנשים הכי יצירתיים ופרודוקטיביים בארגון שלך". קולין פאוול
כלל הזהב למנהיגות הוא "תתייחס לאנשים כפי שהיית רוצה שיתייחסו אליך", והמבחן של המנהיגות הוא באיזה מצב הדברים נמצאים ביחס לנקודה שבה המנהיג קיבל אותם.
מנהיג צריך לזהות את הצרכים של האנשים, ולא את הרצונות שלהם.
מנהיג צריך לשרת את הצרכים של האנשים, אבל לא להיות העבד שלהם.
מנהיג משרת צרכים, עבד מספק רצונות.
זוהי בדיוק תפיסת "המנהיגות המשרתת" (Servant Leadership) הטוענת שהמנהיג צריך לזהות את המכשולים שבפני האנשים, ולספק להם את המשאבים הנדרשים כדי להתגבר עליהם. הרי מעבר למכשולים האלה נמצא החזון שאליו רוצים להגיע.
מה הבעיה? שמנהיגות היא עניין מורכב, צריך לעשות את מה שהאנשים צריכים ולא את מה שהם רוצים, גם כשאתה לבד וצריך לקבל החלטה, ובמיוחד כשיש לזה מחיר. בגלל זה הבסיס של המנהיגות הוא האישיות של המנהיג.
אם אתה צריך להזכיר לאנשים שאתה המנהיג, אתה כנראה לא מנהיג..
