מנהיגות אפקטיבית מתחילה בשלוש שאלות: מי אני, למה אני, ואיך אני מנהיג
לפני הכלים והטכניקות, יש שלוש שאלות שמנהלים טובים חוזרים אליהן לאורך כל הקריירה. מה עומד מאחורי כל אחת, ותרגילים קצרים שאפשר לעשות כבר היום.

מי מכם מכיר את עצמו טוב?
כשאני שואל את זה בתחילת הרצאה, רוב הידיים עולות. ואז אני מציג נתון אחד: הפסיכולוגית הארגונית טשה יוריך מצאה שכ-95% מהאנשים בטוחים שיש להם מודעות עצמית, אבל רק 10% עד 15% באמת עומדים בקריטריונים.
כלומר, רובנו טועים בדבר הכי בסיסי.
ולכן אני חושב שמנהיגות אפקטיבית לא מתחילה בכלים. היא מתחילה בשלוש שאלות: מי אני, למה אני, ואיך אני מנהיג. השאלות האלה נעות מבפנים החוצה: מההיכרות עם עצמי, אל הערך שאני נותן לאחרים, אל הדרך שבה אני מוביל אותם.
מנהיגות היא טביעת אצבע, לא תבנית
בכל פעם שניסו להגדיר איך צריך להיראות מנהיג, הגיע מישהו ושבר את ההגדרה.
כשדיברו על נוכחות פיזית מרשימה, הגיע נפוליאון, שהפך לסמל של מנהיג נמוך. כשדיברו על כריזמה מתפרצת, הגיעה אמא תרזה. כשדיברו על רקורד מוכח, הגיע אברהם לינקולן, שספג לא מעט כישלונות לפני שנבחר. וזלנסקי היה שחקן קומדיות לפני שהפך לנשיא אוקראינה.
מנהיגות היא כמו טביעת אצבע: קשה להעתיק אותה. העבודה היא לא למצוא את המודל הנכון של מישהו אחר, אלא לגלות את הייחודיות שלכם, להיות מודעים לה ולשפר אותה.
ועוד דבר: מי שבוחר להוביל היום בוחר בדרך תובענית יותר מבעבר. יותר שקיפות, יותר קצב, פחות סמכות שמגיעה אוטומטית עם התפקיד. מנהל שלא יודע מה הוא מביא יתקשה לגרום לאנשים ללכת אחריו.
מי אני?
על המקדש לאפולו בדלפי נחרט הציווי העתיק "דע את עצמך". אלפי שנים אחר כך, זו עדיין נקודת הפתיחה. לא התבוננות פנימית לשמה, אלא מודעות עצמית פרקטית: היכולת לראות בבהירות את החוזקות שלי, את הערכים שלי ואת הדרך שבה אחרים חווים אותי.
חוזקות: עם אילו קלפים אני משחק?
הגישה המסורתית בניהול אומרת: תמצא את החולשות שלך ותתקן אותן. הפסיכולוגיה החיובית, שמרטין סליגמן הוא מאבותיה, מציעה משהו אחר: מרחב ההתפתחות שלנו נמצא באזור החוזקות. אם נשקיע את אותו זמן ואותה אנרגיה בשיפור של משהו שאנחנו חלשים בו או של משהו שאנחנו חזקים בו, פוטנציאל השיפור גדול יותר באזור החוזקות.
כל אחד מקבל קלפים מסוימים. השאלה היא עם אילו קלפים אני בוחר לשחק.
אצלי, הפעם הראשונה שנחשפתי לחוזקות הייתה משמעותית. גדלתי בתרבות של "אני חייב להיות טוב בהכול", והבנתי שאני לא צריך להיות מושלם, אלא בעיקר שלם עם עצמי. לדעת במה אני טוב, ששם יש לי יתרון, ובמה אני לא טוב, וכדאי שאיעזר באחרים או אבנה מנגנונים שימנעו ממני לעסוק בזה. כי לעסוק בזה בעיקר סוחט אותי.
תרגיל קצר: תכתבו שלושה רגעים בחיים שבהם הרגשתם בשיא. רגעים שבהם הכול זרם, שהייתם הכי אתם. עכשיו תסתכלו על שלושתם: מה משותף להם? שם מסתתרת החוזקה שלכם.
מי שרוצה להעמיק יכול למלא שאלון חוזקות: של VIA, שזמין בחינם ברשת, או CliftonStrengths של גאלופ, שעולה כסף.
ושתי הערות חשובות למנהלים. הראשונה: לא מספיק לדעת מה החוזקות שלי. צריך לדעת מה החוזקות של האנשים שלי, ולחלק משימות בהתאם. האנשים מרוויחים בתחושה, והצוות מרוויח בביצועים.
השנייה: לכל חוזקה יש צל, כמו שכותב וויל ספארקס ב-ATD: הגרסה שלה כשהיא נמתחת יותר מדי. הקפדה על פרטים הופכת למיקרו-ניהול. החלטיות הופכת לחוסר הקשבה. אמפתיה הופכת להימנעות ממשוב קשה. מה שמכשיל מנהלים טובים הוא לרוב לא החולשות שלהם, אלא החוזקות שלהם שפועלות בלי בקרה.
ערכים: מה כתוב ביומן שלכם?
יש לי בעיה עם הדרך שבה אנשים תופסים ערכים. מי שהיה פעם בסדנת ערכים מכיר את הסטינג: יושבים במעגל, כל אחד אומר את הערכים שלו, וכמעט כולם אומרים אותם ערכים. כמעט אף אחד לא אומר "משפחה", כי זה נשמע לא מקצועי. אנשים אומרים את מה שהיו רוצים שיחשבו עליהם, לא את מה שבאמת מניע אותם.
אז אל תקראו לזה ערכים. תחשבו על הדברים שאתם מוכנים להקריב למענם. ואם כך, הם מופיעים במקום אחד: במשאבים. על מה אתם מוציאים כסף, ולאן הולך הזמן שלכם.
מבחן היומן: תבחרו ערך אחד שאתם אומרים שחשוב לכם, ותפתחו את היומן של השבועיים האחרונים. אם חשובה לכם מקצועיות, כמה זמן השקעתם בללמוד? אם חשובה לכם המשפחה, כמה זמן חסמתם בשבילה?
אני עובד עם סמנכ"ל שאחד התנאים שלו היה שני סלוטים קבועים ביומן בכל שבוע, שבהם הוא עם הילדים. לפחות פעם בשבוע אני מתבאס כשאני מנסה לקבוע איתו פגישה ורואה אותם. ואז אני נזכר שברור לי מה הערך שלו.
החוקר הישראלי שלום שוורץ מהאוניברסיטה העברית הראה שיש סט של ערכים בסיסיים שמשותף לתרבויות בכל העולם. ההבדל בין אנשים הוא לא אילו ערכים יש להם, אלא איזה ערך הם מעדיפים כששניים מתנגשים. כלומר, אנחנו פוגשים את הערכים האמיתיים שלנו רק כשאנחנו נאלצים לבחור.
תנסו את זה: תכתבו חמישה ערכים שהכי חשובים לכם. עכשיו תמחקו אחד שאתם מוכנים לוותר עליו, ותסבירו לעצמכם למה דווקא אותו. ושאלה נוספת: על מה לא תוותרו, גם אם יציעו לכם קידום?
ויש לזה גם צד ארגוני. כשאנחנו מגיעים לארגון חדש, אנחנו בודקים שכר, תנאים והטבות. כמה מאיתנו בודקים מה הערכים והתרבות? אני מכיר סמנכ"לית בארגון הייטק מאוד נחשב, עם תנאים מעולים, שעזבה אחרי פחות משנה, כי לא הצליחה ולא רצתה להכיל את ההתנגשות בין הערכים שלה לערכים של הארגון. התנגשות כזו היא גורם שחיקה משמעותי מאוד.
מנהיג שיודע מה הערך שלו לא צריך להתלבט מחדש בכל משבר. מי שרוצה להתחיל לברר את זה יכול לקרוא עוד במאמר מה הערכים שלכם?
אמונות: את רוב התקרות שמעלינו למדנו לדמיין
אמונות הן אמירות שאנחנו מקבלים כאמת בלי לדרוש הוכחה. יש אמונות מקדמות ויש אמונות מגבילות. אמונה מגבילה היא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, ושמגדיר מה אפשרי בשבילנו. ולפעמים הסיפור הזה חזק יותר מהמציאות.
עד שנות ה-50 היה מקובל לחשוב שאי אפשר לרוץ מייל בפחות מ-4 דקות. ב-6 במאי 1954 סטודנט לרפואה בשם רוג'ר בניסטר עשה את זה. כעבור כשישה שבועות אצן נוסף ירד מתחת ל-4 דקות, ואחריו הצטרפו עוד. הגוף של האצנים לא השתנה באותם שבועות. מה שהשתנה, כנראה, הוא מה שהם האמינו שאפשרי.
ויש את הסיפור של ג'ורג' דנציג, סטודנט שהגיע באיחור לשיעור, ראה על הלוח שתי בעיות, העתיק אותן וחשב שאלה שיעורי בית. הן היו קשות, אבל הוא הניח שהן קשות לכולם, ופתר אותן. רק אחר כך התברר שאלה היו בעיות פתוחות שהמרצה הציג כדוגמה למה שעוד לא נפתר. אף אחד לא אמר לו שזה בלתי אפשרי.
וזה לא רק עניין של מה שאנחנו מאמינים על עצמנו. ב-1968 פרסמו רוזנטל וג'ייקובסון ניסוי קלאסי, שנוי במחלוקת עד היום, שבו נאמר למורים שתלמידים מסוימים "מבטיחים", למרות שנבחרו באקראי. בסוף השנה, לפי הממצאים, התלמידים האלה אכן השתפרו יותר. זה נקרא אפקט פיגמליון. הרעיון: הציפיות שלנו מאנשים יכולות להשפיע על מה שהם מצליחים לעשות.
הפוטנציאל שלנו הוא בן ערובה של התודעה שלנו, לא של היכולות שלנו. ולכן מנהיג צריך לוודא שכשהוא מסתכל למעלה הוא לא מדמיין תקרת זכוכית. וחשוב לא פחות: שגם האנשים שלו לא מדמיינים אותה.
תרגיל: תכתבו אמונה מגבילה אחת שלכם, ותוסיפו בסופה את המילה "עדיין". "אני לא טוב בהצגה מול קהל" הופך ל"אני לא טוב בהצגה מול קהל, עדיין". מילה אחת, ופתאום יש דלת פתוחה.
למה אני?
למה שאנשים ילכו אחריכם? ואני לא מתכוון בגלל התפקיד. למה שילכו אחריכם ולא אחרי מישהו אחר?
תדמיינו שמחר בבוקר החברה מודיעה שהיא מצמצמת 70% מהדרג שלכם. רק שלושה מכל עשרה נשארים. למה שישאירו דווקא אתכם?
זו שאלה לא נוחה, ובכוונה. מנהל שלא מביא ערך ברור לאנשים שלו, לארגון ולסביבה, נעקף. ומצד שני, ההשפעה של מנהל טוב עצומה: לפי גאלופ, המנהל אחראי לכ-70% מהשונות במעורבות של הצוות. יש סיבה שאומרים שאנשים לא עוזבים חברות, הם עוזבים מנהלים.
שלושה מעגלים של ערך
את הערך שלכם כדאי לבדוק בשלושה מעגלים:
- האנשים שלכם: האם הם גדלים בזכותכם? כשהם נתקלים בבעיה, הם פונים אליכם? ואם כן, למה?
- הארגון: איזה שינוי מדיד אתם יוצרים?
- אתם כבני אדם: מה משתנה באווירה ובתרבות כשאתם נכנסים לחדר?
ואם הערך שאתם מביאים הוא מקצועי בלבד, זה לא מספיק. אני ממליץ לבנות גם על ערך אנושי: איך אתם מתייחסים לאנשים, איזו מערכת יחסים יש לכם איתם, האם יודעים שאפשר לסמוך עליכם.
סימני האזהרה
כשהערך שלכם לא ברור, לכם ולסביבה, קורה משהו שקט: מפסיקים להתייעץ איתכם, עוקפים אתכם, לא מזמינים אתכם לפגישות החשובות ולא נותנים לכם את הפרויקטים המשמעותיים. וזה נכון לא רק בעבודה. בכל מקום שבו לא תהיו רלוונטיים, לא יצטרכו אתכם.
פיץ' הערך: תכתבו משפט אחד שמתחיל במילים "בלעדיי, הארגון היה מפסיד את..."
אם קשה לכם לכתוב אותו, זה לא כישלון. זה בדיוק המקום שעליו צריך לעבוד.
ולאן אני הולך?
ב"אליס בארץ הפלאות", אליס פוגשת את החתול מצ'שייר על עץ ושואלת אותו באיזו דרך ללכת. "זה תלוי לאן את רוצה להגיע," הוא עונה. כשהיא אומרת שזה לא כל כך משנה לה, הוא עונה שאז גם לא משנה באיזו דרך תלך.
מנהיגות היא לשנות את המצב הקיים. אם אתם לא יודעים מה אתם רוצים לשנות ולאן אתם רוצים להוביל, זה סימן לעצור ולחשוב.
איך אני מנהיג?
יש הרבה סגנונות מנהיגות, תיאוריות וגישות. אין סגנון אחד שתמיד נכון. החוכמה היא לדעת לשלוף את הכלי הנכון מארגז הכלים בסיטואציה הנכונה. אני ממליץ לחשוב על שלושה סגנונות, שבעיניי רלוונטיים היום יותר מתמיד.
מנהיגות אותנטית
מנהיגות אותנטית אומרת שיש קוהרנטיות בין מה שאני חושב, מה שאני אומר ומה שאני עושה. עד כדי כך שמי שמכיר אותי יכול לחזות מה אחליט בדילמה. זה ההפך ממנהל שאי אפשר לצפות אותו.
מנהיג אותנטי גם לא נרתע מלהראות פגיעות. ברנה בראון מראה במחקריה שפגיעות היא לא חולשה, אלא מקור לאומץ ולאמון. וגוגל, בפרויקט אריסטו, מצאה שהגורם החשוב ביותר בצוותים מצליחים הוא ביטחון פסיכולוגי, המושג של איימי אדמונדסון. מנהל שאומר "אני לא מבין" או מדבר על כישלון שלו מאפשר לאחרים לטעות, לשאול ולהציע.
אבל אותנטיות היא לא להיות "סחבק" ולשבת לעשן עם החבר'ה. אני משתף, אבל לא מעביר את המעמסה הרגשית שלי אל העובד.
תרגיל שאפשר להתחיל בו: תכתבו את הרגעים המשמעותיים בחיים שעיצבו אתכם. זו הליבה של מתודולוגיית "סיפור החיים" של ביל ג'ורג', והם מסבירים הרבה ממה שאתם עושים היום מול אנשים ומול אתגרים.
מנהיגות אדפטיבית
רונלד הייפץ מהרווארד מבחין בין שני סוגי אתגרים. אתגר טכני הוא אתגר שיש לו פתרון ידוע, ויש מומחה שיודע לפתור אותו. אתגר אדפטיבי דורש מהאנשים עצמם לשנות הרגלים, אמונות ודרכי עבודה. והטעות הנפוצה של מנהלים: לטפל באתגר אדפטיבי בכלים טכניים.
ועוד דבר: בעיניי, אנחנו כבר לא רק פותרים בעיות. אנחנו מנהלים מתחים. יציבות מול גמישות. טווח קצר מול טווח ארוך. שליטה מול העצמה. אין פתרון אחד נכון, יש איזון שמשתנה כל הזמן.
קודאק פיתחה מצלמה דיגיטלית כבר ב-1975, וראתה בה איום על עסקי הפילם. כולנו יודעים איך זה נגמר. בתקופה הזאת הסתגלות היא כבר לא אסטרטגיית הישרדות, היא תנאי לרלוונטיות. מה שמנהלים צריכים הוא כושר השתנות: לא להיבהל משינוי, ולזהות בו גם הזדמנות.
מנהיגות משרתת
את המושג טבע רוברט גרינליף ב-1970. המנהיג המשרת לא שואל מה הארגון והאנשים יכולים לתת לו. הוא שואל איך הוא עוזר לאנשים שלו לצמוח ולהצליח, ודרכם משרת את מטרת הארגון.
משרת, לא עבד. זה לא אומר לוותר על סטנדרטים, אלא לאפשר ולקדם.
ותשימו לב לחיבור לשאלה השנייה: המנהל המשרת הוא בדיוק המנהל שמביא ערך. ולכן, כשמצמצמים 70%, אותו משאירים.
שאלה לשבוע הזה: מה עשיתם השבוע כדי שמישהו מהצוות שלכם יצליח יותר?
משפט אחד לכל שאלה
מי אני זה הבסיס. למה אני זה הערך. ואיך אני מנהיג זו הדרך.
התרגיל האחרון הוא הפשוט והקשה ביותר: תכתבו משפט אחד לכל שאלה.
- מי אני? משפט אחד על החוזקה או הערך שהכי מגדירים אתכם כמנהלים.
- למה אני? תסיימו את המשפט "בלעדיי, הארגון היה מפסיד את..."
- איך אני מנהיג? משפט אחד על הדרך שבה אתם רוצים שהאנשים שלכם יחוו אתכם.
השאלות לא משתנות לאורך הקריירה. התשובות כן. מנהל חדש בונה איתן את הבסיס, ומנהל ותיק בודק אם התשובות שלו עדיין נכונות.
מנהיגות היא לא תפקיד שמקבלים. היא תשובה שבוחרים לתת, כל יום מחדש.
לאנשי HR ולמובילי תוכניות פיתוח מנהלים
אם אתם בונים תוכנית פיתוח מנהלים או עתודה ניהולית, שלוש השאלות האלה הן נקודת פתיחה טבעית. לפני שמלמדים מנהלים כלים לפידבק, לניהול שינוי או להובלת צוות, הן נותנות לכל משתתף בסיס אישי: מה אני מביא להובלה, ואיך אני רוצה להוביל.
ההרצאה "שלוש שאלות למנהיגות אפקטיבית" הועברה מול מנהלים בארגונים, מפקדים, חברי כנסת ושרים, וסטודנטים באקדמיה. הפורמט מותאם לקהל: הרצאה של כשעה, או גרסה מורחבת עם תרגילים אישיים, כמו רגעי שיא, מדרג ערכים ופיץ' הערך. היא מתאימה גם כהרצאת פתיחה לתוכנית פיתוח מנהלים, ואפשר לקיים אותה פרונטלית או בזום.
מקורות
- Tasha Eurich, Insight, 2017
- Martin Seligman · VIA Character Strengths · Gallup, CliftonStrengths
- Will Sparks, "Does Leadership Development Have a 'Blind Spot?'", ATD, 2026
- Shalom H. Schwartz, theory of basic human values
- Roger Bannister, 1954 · George Dantzig
- Rosenthal & Jacobson, Pygmalion in the Classroom, 1968
- Gallup, State of the American Manager
- Lewis Carroll, Alice's Adventures in Wonderland, 1865
- Brené Brown · Google, Project Aristotle · Amy Edmondson
- Bill George, Authentic Leadership
- Ronald Heifetz & Marty Linsky, Adaptive Leadership
- Robert K. Greenleaf, The Servant as Leader, 1970
